מודעות עצמית היא התבוננות פנימית, היא ערנות לתהליכי התודעה, היא מודעות מפוכחת, היא שימת לב מתמדת למה שאנו עושים, חושבים ומרגישים.
התובנה מתפתחת ומשתכללת באמצעות הסתכלות מודעת, בלתי-תגובתית באירועים ובתהליכים הפיסיים והנפשיים בעת התרחשותם.
המודעות העצמית תורמת לקידום התובנה, אך גם לשיפור איכות החיים היומיומית. רובו של הסבל מעשה ידי אדם נובע פחות מרשע זדוני, מבורות, רשלנות, פזיזות והעדר שליטה עצמית. רגע של ערנות עשוי במקרים רבים, למנוע אומללות מתמשכת.
עם התקדמות בעיסוק המודעות העצמית הפרט מגיע לריחוק מסוים לגבי מה שלפני-כן שימש גירוי לתגובה מיידית- במחשבה, במילים או במעשה. כך עולה תחושת המוגנות מפני השפעתם של דברים טריוויאלים, ומתעצמת תחושת השלווה והרוגע.
מודעות עצמית מגבירה את העיסוק בהווה וכך עוזרת למנוע בזבוז אנרגיה מנטלית על עיסוק שווא בעבר ובעתיד.
פונקציה חיובית נוספת של מודעות עצמית היא בהעלאה מהתת מודע מחשבות ורעיונות "מודחקים", בלתי שלמים, מבולבלים ומקוטעים, שרבים כל-כך מהם חולפים במוח מידי יום. אף על פי שהם שקועים בתת- מודע, הם משפיעים על אופיו ונטיותיו של הפרט, הם גודשים את הנפש ופוגעים בבהירותה וגמישותה.
המודעות העצמית עוזרת ב"ניקוי הראש" ובשיפור התפקוד הרוחני .
הפרקטיקה של מודעות עצמית מתכוונת לשיפור לראיית דברים בלא ההשפעה המגבילה והמעוותת של שיפוטים מורגלים.
מודעות עוזרת לחלץ את "העובדות הגולמיות" מפירושיהן השזורים תמיד בעמדות ובאמונות קודמות.
ההרגל השיטתי של התבוננות בנפש על ידי שימת לב לכל צעד בתהליך מנטלי, על ידי הסתכלות במחשבות בעת התהוותן, ייתן מידע מהימן על פעולת הנפש, על מנגנון החושים והתשוקות, ויבהיר את המניעים, הדעות הקדומות, אמונות והיבטים אחרים של חיי הפרט.
מידע זה הוא תנאי הכרחי ליכולת לשלוט בנפש (ערן 1993).
וכפי שאומר דקארט: מודעות היא מצב שבו צופה האדם ברגע נתון אל תוך עצמו וחלק ממנו מתכוון לכך ( בידרמן 1980).
"האדם הוא סובייקט, הוויה שמחוננת בפנימיות משל עצמה, שכל תכונותיה, העדפותיה וקווי האופי שלה שייכים באופן ישיר וברור לה, מצויים בתוכה, נובעים ממנה ומוגדרים על ידי עצמה. ההכרה של האדם את עצמו לא מתבצעת באמצעות מתווך חיצוני כלשהו אלא באופן ישיר ומיידי בפנימיותו של האדם המכיר" ( בידרמן 1980).
מודעות עצמית אצל דקארט מוגבלת, מפני שהיא מגלה בסופו של תהליך שגם 'בפנים' קיים הכרח בלתי ניתן לערעור של מחשבות שאין אנו יכולים שלא תהינה לנו. האני החושב משמש כצנזור על הפעילות הרפלקסיבית של המודעות העצמית ( בידרמן 1980).
קאנט אומר כי פעולת ההכרה היא "המשקפיים" ההכרחיים שדרכם ורק דרכם אנו תופסים ומבינים את המציאות ( בידרמן 1980).
לפי סארטר "בפסיכואנליזה האקזיסטנציאלית" הדגש של החקירה הוא על הבחירות שביצענו, שדרכן הקנינו לעצמנו את זהותנו- העצמית, ולא על תהליכים ומצבים פסיכולוגיים סמויים מן העין שעיצבו את אישיותנו ( כפי שטוען פרויד). מה שפרויד מתאר כשלבי התפתחות בעיצוב אשיותו של האדם, שדרכם נבנה האני, סארטר מתאר כרגעי חיים מכריעים, שבהם אנחנו בוחרים לנו דימוי-עצמי מסויים על פי מה שהסביבה גורמת לנו לחשוב על עצמנו, הדימוי הזה הוא כל מה שמונח ביסוד הזהות העצמית שלנו ( לוריא 2001).
כוון שזהות עצמית אינה נקבעת בתוקף מה שמשמעותי לנו בעצם חיינו, אלא להפך, היא הקובעת את מה שהופך לבעל משמעות עבורנו בחיינו. ולכן פתוחה בפנינו תמיד האפשרות להמיר את זהותנו- העצמית באחרת, ולקבוע משמעות אישית אחרת למה שצפון בחיינו, תמיד ניתן להחליף את תפיסתנו את עצמנו, בתפיסה אחרת ובדרך זו לאמץ לנו זהות עצמית אחרת, שתעניק משמעות אישית שונה לחיינו ( לוריא 2001).
השאלה, האם זהות-עצמית נקבעת על יסוד מה שמשמעותי לנו בחיינו, או שהיא קובעת את מה שמשמעותי לנו בחיינו, היא שאלה מכרעת לגבי תקפותה של השקפת עולמו האקזיסטנציאליסטית של סארטר, ששמה את החירות במרכז חיינו. לפי תפיסתו אם זהותנו-העצמית נקבעת על יסוד מה שמשמעותי לנו, איננו מבטאים את חירותנו. אם, לעומת זאת, אנחנו קובעים אותה באופן חופשי, ורק לאחר מכן היא קובעת את מה שמשמעותי לנו בחיינו, אנחנו מבטאים את עצמנו כבעלי חירות מלאה. כך או כך, המושג של זהות-עצמית מגלם את האופן שבו אנחנו תופסים את חיינו, על מה שצפון בהם וצפוי לקרות להם, כבעלי משמעות אישית עבורנו. יהיה המקור לעיצוב זהותנו-העצמית אשר יהיה, ויהא תוקפה אשר יהא, בתור מושג של זהות אנושית, הנתון לסמכותו השיפוטית הבלעדית של בעל הזהות עצמו, המושג של זהות עצמית הוא מושג מודרני של זהות. ( לוריא 2001).
אם כן, המודעות העצמית היא היכולת להתבונן בפנימיותו של הפרט, ובכך מאפשרת לו לגלות ולאבחן את מקורות העוצמה ומקורות החולשה שלו, היא מאפשרת לו לגלות את המשמעויות שנותן לחייו, ולבחור את אלה שברצונות לשנות ולתקן.
משום כך, על הפרט לחזק את יכולת המודעות העצמית שלו.
התובנה מתפתחת ומשתכללת באמצעות הסתכלות מודעת, בלתי-תגובתית באירועים ובתהליכים הפיסיים והנפשיים בעת התרחשותם.
המודעות העצמית תורמת לקידום התובנה, אך גם לשיפור איכות החיים היומיומית. רובו של הסבל מעשה ידי אדם נובע פחות מרשע זדוני, מבורות, רשלנות, פזיזות והעדר שליטה עצמית. רגע של ערנות עשוי במקרים רבים, למנוע אומללות מתמשכת.
עם התקדמות בעיסוק המודעות העצמית הפרט מגיע לריחוק מסוים לגבי מה שלפני-כן שימש גירוי לתגובה מיידית- במחשבה, במילים או במעשה. כך עולה תחושת המוגנות מפני השפעתם של דברים טריוויאלים, ומתעצמת תחושת השלווה והרוגע.
מודעות עצמית מגבירה את העיסוק בהווה וכך עוזרת למנוע בזבוז אנרגיה מנטלית על עיסוק שווא בעבר ובעתיד.
פונקציה חיובית נוספת של מודעות עצמית היא בהעלאה מהתת מודע מחשבות ורעיונות "מודחקים", בלתי שלמים, מבולבלים ומקוטעים, שרבים כל-כך מהם חולפים במוח מידי יום. אף על פי שהם שקועים בתת- מודע, הם משפיעים על אופיו ונטיותיו של הפרט, הם גודשים את הנפש ופוגעים בבהירותה וגמישותה.
המודעות העצמית עוזרת ב"ניקוי הראש" ובשיפור התפקוד הרוחני .
הפרקטיקה של מודעות עצמית מתכוונת לשיפור לראיית דברים בלא ההשפעה המגבילה והמעוותת של שיפוטים מורגלים.
מודעות עוזרת לחלץ את "העובדות הגולמיות" מפירושיהן השזורים תמיד בעמדות ובאמונות קודמות.
ההרגל השיטתי של התבוננות בנפש על ידי שימת לב לכל צעד בתהליך מנטלי, על ידי הסתכלות במחשבות בעת התהוותן, ייתן מידע מהימן על פעולת הנפש, על מנגנון החושים והתשוקות, ויבהיר את המניעים, הדעות הקדומות, אמונות והיבטים אחרים של חיי הפרט.
מידע זה הוא תנאי הכרחי ליכולת לשלוט בנפש (ערן 1993).
וכפי שאומר דקארט: מודעות היא מצב שבו צופה האדם ברגע נתון אל תוך עצמו וחלק ממנו מתכוון לכך ( בידרמן 1980).
"האדם הוא סובייקט, הוויה שמחוננת בפנימיות משל עצמה, שכל תכונותיה, העדפותיה וקווי האופי שלה שייכים באופן ישיר וברור לה, מצויים בתוכה, נובעים ממנה ומוגדרים על ידי עצמה. ההכרה של האדם את עצמו לא מתבצעת באמצעות מתווך חיצוני כלשהו אלא באופן ישיר ומיידי בפנימיותו של האדם המכיר" ( בידרמן 1980).
מודעות עצמית אצל דקארט מוגבלת, מפני שהיא מגלה בסופו של תהליך שגם 'בפנים' קיים הכרח בלתי ניתן לערעור של מחשבות שאין אנו יכולים שלא תהינה לנו. האני החושב משמש כצנזור על הפעילות הרפלקסיבית של המודעות העצמית ( בידרמן 1980).
קאנט אומר כי פעולת ההכרה היא "המשקפיים" ההכרחיים שדרכם ורק דרכם אנו תופסים ומבינים את המציאות ( בידרמן 1980).
לפי סארטר "בפסיכואנליזה האקזיסטנציאלית" הדגש של החקירה הוא על הבחירות שביצענו, שדרכן הקנינו לעצמנו את זהותנו- העצמית, ולא על תהליכים ומצבים פסיכולוגיים סמויים מן העין שעיצבו את אישיותנו ( כפי שטוען פרויד). מה שפרויד מתאר כשלבי התפתחות בעיצוב אשיותו של האדם, שדרכם נבנה האני, סארטר מתאר כרגעי חיים מכריעים, שבהם אנחנו בוחרים לנו דימוי-עצמי מסויים על פי מה שהסביבה גורמת לנו לחשוב על עצמנו, הדימוי הזה הוא כל מה שמונח ביסוד הזהות העצמית שלנו ( לוריא 2001).
כוון שזהות עצמית אינה נקבעת בתוקף מה שמשמעותי לנו בעצם חיינו, אלא להפך, היא הקובעת את מה שהופך לבעל משמעות עבורנו בחיינו. ולכן פתוחה בפנינו תמיד האפשרות להמיר את זהותנו- העצמית באחרת, ולקבוע משמעות אישית אחרת למה שצפון בחיינו, תמיד ניתן להחליף את תפיסתנו את עצמנו, בתפיסה אחרת ובדרך זו לאמץ לנו זהות עצמית אחרת, שתעניק משמעות אישית שונה לחיינו ( לוריא 2001).
השאלה, האם זהות-עצמית נקבעת על יסוד מה שמשמעותי לנו בחיינו, או שהיא קובעת את מה שמשמעותי לנו בחיינו, היא שאלה מכרעת לגבי תקפותה של השקפת עולמו האקזיסטנציאליסטית של סארטר, ששמה את החירות במרכז חיינו. לפי תפיסתו אם זהותנו-העצמית נקבעת על יסוד מה שמשמעותי לנו, איננו מבטאים את חירותנו. אם, לעומת זאת, אנחנו קובעים אותה באופן חופשי, ורק לאחר מכן היא קובעת את מה שמשמעותי לנו בחיינו, אנחנו מבטאים את עצמנו כבעלי חירות מלאה. כך או כך, המושג של זהות-עצמית מגלם את האופן שבו אנחנו תופסים את חיינו, על מה שצפון בהם וצפוי לקרות להם, כבעלי משמעות אישית עבורנו. יהיה המקור לעיצוב זהותנו-העצמית אשר יהיה, ויהא תוקפה אשר יהא, בתור מושג של זהות אנושית, הנתון לסמכותו השיפוטית הבלעדית של בעל הזהות עצמו, המושג של זהות עצמית הוא מושג מודרני של זהות. ( לוריא 2001).
אם כן, המודעות העצמית היא היכולת להתבונן בפנימיותו של הפרט, ובכך מאפשרת לו לגלות ולאבחן את מקורות העוצמה ומקורות החולשה שלו, היא מאפשרת לו לגלות את המשמעויות שנותן לחייו, ולבחור את אלה שברצונות לשנות ולתקן.
משום כך, על הפרט לחזק את יכולת המודעות העצמית שלו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה